בישראל פועלות שתי ערכאות בענייני משפחה: בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה. בבית הדין הרבני יושבים דיינים, ובבית המשפט לענייני משפחה יושבים שופטים. ההבחנה בין הערכאות אינה רק עניין של מינוח, אלא נוגעת לסמכות ולגישה המשפטית, ולכן חשוב להבין אותה בשלב מוקדם.
לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בשני נושאים: הגירושין עצמם, כלומר מתן הגט, והכתובה. אצל בני זוג יהודים, הגט ניתן אך ורק בבית הדין הרבני, ואף ערכאה אחרת אינה מוסמכת להתיר את הנישואין. ראוי להבחין בין הרבנות, שבה נערכים הנישואין, לבין בית הדין הרבני, שבו מתנהל הליך הגירושין.
בשאר הנושאים הנלווים לגירושין קיימת סמכות מקבילה לשתי הערכאות: חלוקת רכוש, מזונות, והסדרי שהות. נושאים אלה יכולים להתברר הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה. הערכאה שתדון בהם נקבעת לרוב לפי מי שהגיש את תביעתו ראשון, תופעה המכונה "מרוץ הסמכויות". כאשר ערכאה אחת קנתה סמכות לדון בעניין, הערכאה השנייה לא תדון באותו עניין, כדי למנוע הכרעות סותרות.
לעניין חלוקת הרכוש קיים כלל נוסף: בית הדין הרבני קונה סמכות לדון ברכוש רק כאשר הנושא נכרך לתביעת הגירושין. כריכה זו היא תנאי לסמכותו בעניין הרכוש. בנוגע למזונות ילדים, לילד עומדת זכות עצמאית למזונות, ולכן ניתן להביא את עניינו לבית המשפט לענייני משפחה, גם כאשר הליך הגירושין מתנהל בבית הדין הרבני.
לשתי הערכאות גישות שונות בחלק מהנושאים, ולבחירה ביניהן השלכות מעשיות. לכן הבחירה ראויה לבחינה מוקדמת ומושכלת. הרחבה על ההבדלים: בית הדין הרבני מול בית המשפט לענייני משפחה.