לשון הרע והוצאת דיבה

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מסדיר את האיסור על פרסומים שיש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם. החוק מגדיר לשון הרע כפרסום העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע בעיסוקו או להוציאו לשם רע בקרב חלק מן הציבור. הפרסום יכול להיות בכתב, בעל פה, בתמונה, בסמל ובכל אמצעי ביטוי אחר.

החוק מאפשר הגשת תביעה אזרחית ובמקרים מסוימים גם תלונה פלילית. ייחודו הבולט הוא הוראת סעיף 7א, המאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בפועל. פיצוי זה עומד (צמוד למדד מ-1998, נכון ל-2026) על עד כ-75,000 שקל בגין כל פרסום, ועד כ-150,000 שקל כאשר בית המשפט השתכנע כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א). הוכחת נזק ממשי עשויה להוביל לפיצויים גבוהים יותר.

לצד האיסור, החוק מכיר במספר הגנות: הגנת אמת הפרסום ועניין ציבורי (סעיף 14), הגנת תום הלב (סעיף 15) החלה על ביטוי דעה בהקשרים שונים כגון ביקורת על תפקיד ציבורי, ודיון הוגן על יצירה שהוצגה לציבור. קיומה של הגנה הוא שאלה עובדתית ומשפטית שנבחנת בכל מקרה לגופו.

פלטפורמות דיגיטליות, קבוצות שיחה, ביקורות ציבוריות ורשתות חברתיות מהוות כיום חלק ניכר מהמקרים המגיעים לבתי המשפט. כל פרסום שנעשה בערוצים אלה נחשב לפרסום לצורך החוק, בהינתן שהגיע לאדם אחד לפחות מעבר לנפגע עצמו. הפצה מחדש של תוכן פוגעני עשויה גם היא להוות פרסום עצמאי.

לשון הרע בהקשר עסקי כוללת פרסומים שפוגעים במוניטין של עסק, מוצר או שירות, ועלולה להיות גם בעלת ממד של תחרות עסקית בלתי הוגנת. במקרים מסוג זה עשויות להתקיים עילות תביעה נוספות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין.

מועד הגשת התביעה משמעותי: תקופת ההתיישנות בתביעת לשון הרע, כעילה אזרחית, היא 7 שנים מיום הפרסום. שמירת ראיות מוקדמת, לרבות צילומי מסך עם חתימת זמן, נוכחות הפרסום ומספר החשיפות, חשובה לניהול ההליך בהמשך.