הסדרי שהות הם ההסדרים הקובעים כיצד יתחלק זמנם של הילדים בין שני ההורים לאחר פרידה או גירושין, ומהם זמני השהות של כל הורה. המסגרת החוקית מעוגנת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ועקרון העל המנחה כל החלטה בעניין הוא טובת הילד. הורים החיים בנפרד רשאים להסכים ביניהם על הסדרי השהות, וההסכם טעון אישור בית המשפט; בהיעדר הסכמה, בית המשפט הוא שמכריע לפי טובת הקטין.
המסגרת החוקית: אפוטרופסות טבעית וטובת הילד
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. סעיף 15 מפרט כי אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו ולימודיו, וכן את הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו. שני ההורים נותרים אפוטרופסים טבעיים של הילד גם לאחר הפרידה, ולשניהם זכות וחובה לקיים קשר עם הילד ולהיות מעורבים בחייו. סעיף 17 מוסיף כי על ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין. עקרון טובת הילד הוא אפוא הציר שסביבו נבחנת כל שאלה של הסדרי שהות, והוא גובר על נוחות ההורים או על רצונם.
הסכם בין הורים החיים בנפרד
סעיף 24 לחוק מאפשר להורים החיים בנפרד להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות, מי יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שאינו מחזיק לבוא עם הילד במגע. החוק מדגיש כי הסכם כזה טעון אישור בית המשפט. דרישת האישור נועדה לוודא שההסכם משרת את טובת הילד ולא רק את האינטרסים של ההורים. במסגרת הסכם הורות מקובל להסדיר את חלוקת ימי החול והסופי שבוע, את החגים והחופשות, את אופן ההסעות ואת דרכי התקשורת בין ההורים בכל הנוגע לילד. הסדר מוסכם, המותאם לצורכי המשפחה הספציפית, נחשב לרוב לעדיף על הכרעה שיפוטית כפויה, משום שהוא מגדיל את הסיכוי לשיתוף פעולה מתמשך בין ההורים לטובת הילד. הסכם הורות טוב מתייחס גם למנגנון ליישוב מחלוקות עתידיות ולגמישות הנדרשת ככל שהילד גדל וצרכיו משתנים. עם זאת, אף שההורים חופשיים לעצב את ההסדר לפי ראות עיניהם, בית המשפט אינו חותמת גומי: הוא בוחן את ההסכם ורשאי שלא לאשרו או להתנות את אישורו אם מצא שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הילד.
הכרעת בית המשפט בהיעדר הסכמה
כאשר ההורים אינם מגיעים להסכמה, סעיף 25 לחוק מסמיך את בית המשפט לקבוע את ההסדרים כפי שייראה לו לטובת הקטין. במסגרת זו בוחן בית המשפט את מכלול הנסיבות, ולעיתים נעזר בתסקיר של עובד סוציאלי לסדרי דין ובחוות דעת מקצועיות. סעיף 25 כולל גם את חזקת הגיל הרך, שלפיה ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. חשוב לדעת כי חזקה זו עדיין קבועה בחוק ולא בוטלה, אולם הפסיקה צמצמה בשנים האחרונות את משקלה, והמגמה היא להכריע לפי טובתו הפרטנית של הילד ולפי מעורבות שני ההורים בגידולו, ולא לפי כלל נוקשה. בסכסוך משפחתי חלה לרוב חובה מקדימה להגיש בקשה ליישוב סכסוך לפי חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה-2014, טרם פנייה לבית המשפט.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין משמורת לבין הסדרי שהות?
המונח משמורת מתייחס באופן מסורתי לשאלה אצל מי מתגורר הילד, ואילו הסדרי שהות מתמקדים בחלוקת הזמן בפועל בין שני ההורים. המגמה בשנים האחרונות היא לעבור משפה של משמורת בלעדית לשפה של הורות משותפת וחלוקת זמני שהות, מתוך דגש על מעורבות שני ההורים בחיי הילד.
האם ניתן לשנות הסדרי שהות שנקבעו?
כן. הסדרי שהות אינם קבועים לעד, וניתן לבקש את שינוים בהתקיים שינוי נסיבות מהותי או כאשר ההסדר הקיים אינו משרת עוד את טובת הילד. גם כאן, שינוי בהסכם טעון אישור בית המשפט, ובהיעדר הסכמה מכריע בית המשפט לפי טובת הקטין.
האם חזקת הגיל הרך עדיין קיימת?
חזקת הגיל הרך עדיין קבועה בסעיף 25 לחוק ולא בוטלה. עם זאת, הפסיקה צמצמה את משקלה, ובתי המשפט מכריעים לפי טובתו הפרטנית של הילד ולפי מכלול הנסיבות, ולא לפי כלל אוטומטי.
מה קורה כשההורים גרים במרחק גדול זה מזה?
מרחק גיאוגרפי בין מגורי ההורים משפיע על אופן עיצוב הסדרי השהות, למשל ריכוז זמני השהות בסופי שבוע ובחופשות. בית המשפט או ההורים בהסכמה מתאימים את ההסדר למציאות המגורים, תוך שמירה על קשר משמעותי בין הילד לשני ההורים. כאשר אחד ההורים מבקש לעבור להתגורר במרחק ניכר או לחו"ל, הדבר עשוי להשפיע מהותית על הסדרי השהות ולחייב הכרעה נפרדת של בית המשפט, שכן הרחקת הילד מהורהו נבחנת אף היא לפי טובת הילד.
הסדרי שהות עם ילדים נגזרים ממסגרת חוקית שבמרכזה עקרון טובת הילד ואפוטרופסות טבעית של שני ההורים. החוק מעדיף הסדר מוסכם הטעון אישור בית המשפט, ובהיעדר הסכמה מכריע בית המשפט לפי טובת הקטין. הכרת סעיפים 14, 15, 24 ו-25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ומעמדה המדויק של חזקת הגיל הרך, מסייעת לשני ההורים להבין את זכויותיהם וחובותיהם ולפעול לטובת ילדיהם.