דיני חברות

חוק החברות, התשנ"ט-1999, מסדיר את הקמת החברות, מבנה האיגוד התאגידי, ממשל תאגידי, ואחריות הגורמים הפועלים בשמה. החברה בעלת מניות היא האיגוד העסקי הנפוץ ביותר בישראל, ומאפיינה העיקרי הוא האישיות המשפטית הנפרדת: חובות החברה הן חובותיה שלה ולא של בעלי מניותיה.

הקמת חברה פרטית מצריכה הגשת בקשה לרשם החברות הכוללת תקנון (המגדיר את מטרות החברה, מבנה ההון ואופן ניהולה), פרטי הדירקטורים, ותשלום אגרה. לאחר הרישום מקבלת החברה מספר ח.פ. ויכולה לפתוח חשבון בנק ולנהל פעילות עסקית.

חוק החברות מסדיר גם את הליכי פירוק החברה. פירוק מרצון נפתח בהחלטת בעלי המניות ומתנהל בפיקוח מפרק שממנים לשם כך. פירוק בידי בית המשפט המחוזי נפתח בדרך כלל בשל חדלות פירעון, לרוב לבקשת נושה. בשני המסלולים ממונה מפרק שאחראי למימוש הנכסים, תשלום החובות וחלוקת היתרה לבעלי המניות.

הסכם מייסדים (founders agreement) הוא מסמך חוזי בין בעלי המניות הראשוניים המסדיר את אופן פעולת השותפות העסקית: חלוקת מניות ראשונית, מנגנוני קבלת החלטות, זכויות וטו, תנאי יציאה ורכישת חלק של שותף עוזב. מסמך מובנה מפחית סיכויי חיכוך כאשר יחסי השותפים מידרדרים.

כאשר נוצר סכסוך בין שותפים, עומדות מספר דרכים לפתרונו: גישור מסחרי, בוררות (לרוב על בסיס סעיף בוררות בהסכם), או הליך בבית המשפט המחוזי. בנסיבות של חדלות פירעון או ניהול כושל ניתן לפנות לבית המשפט לקבלת סעדים כגון פירוק, מינוי בעל תפקיד מיוחד, או צווי מניעה זמניים.

הרמת מסך, המאפשרת לנושים לתבוע ישירות את בעלי המניות, חלה במקרים חריגים בלבד. בית המשפט מחיל אותה כאשר שוכנע שהחברה שימשה כלי לביצוע עוולה, שהיה ערבוב בין כספי החברה לכספי בעל המניות, או שנגרם עוול מהותי לנושים.