האיש תבע לחייב את האישה בדמי שימוש בבית המשותף, לאחר שהורחק ממנו בעקבות אירוע אלים בין הצדדים ושכר דירה חלופית, בעוד שהאישה המשיכה להתגורר בבית.
פסק דין
פרטי הערכאה
פסק דין תלה"מ 12813-01-26 א. נ' ב.אי. בית משפט לענייני משפחה בקריית גת, כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו. פסק הדין ניתן ביום כ"ד אלול תשפ"ו, 06 ספטמבר 2026.
טענות הצדדים
טענות התובע: לטענתו, הוא אולץ לעזוב את בית הצדדים ביום 23.09.2025 בעקבות אירוע אלימות מצד הנתבעת והרחקתו על ידי המשטרה, ומאז הנתבעת עושה שימוש בלעדי בבית. הוא עתר לחיובה בדמי שימוש ממועד הקרע ועד למכירת הבית או השלמת רכישת חלקו, בסך 5,500 ₪ לחודש (מחצית מדמי השכירות שהעריך השמאי בסך 11,000 ₪), והדגיש כי הודאות הנתבעת בדיון מוכיחות מניעה מעשית, כנה ונמשכת לשובו לבית.
טענות הנתבעת: לעומתו, היא טענה כי התובע עזב את הבית מרצונו בתום 7 ימי ההרחקה, לאחר שיצר פרובוקציות מכוונות, וכי מעולם לא מנעה ממנו להשתמש בנכס ואף הציעה לו לעבור ליחידת המגורים הנפרדת שבו. לטענתה, אין לחייבה בדמי שימוש עבור התקופה שעד לגירושין, ולגבי התקופה שלאחריהם יש להתחשב בהסכמות שניתן להן תוקף בבית הדין הרבני ובשהות שניתנה לה לרכוש את חלקו, כך שהחיוב יחל מיום 7.10.26, ולחלופין מיום 23.5.26.
השאלה המשפטית
האם בן זוג שעזב את הבית המשותף בעקבות הרחקה משטרתית וסכסוך עצים זכאי לדמי שימוש, ומאיזה מועד?
מה נקבע
חלק א - נימוקי ההכרעה
בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, מהנימוקים הבאים:
א. עילת החיוב: בית המשפט קבע כי עילת החיוב בדמי שימוש מבוססת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שלפיו שותף המשתמש במקרקעין משותפים חייב לשותפו שכר ראוי לפי חלקו. החיוב קם כאשר השימוש הבלעדי של שותף אחד מנע מהשותף האחר להשתמש בנכס, ולכן אין די בכך שהשותף אינו מתגורר בנכס: עליו להוכיח שהיעדר מגוריו נבע ממניעה ממשית ולא מבחירה חופשית בלבד. ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, הכלל הוא שיש לפסוק דמי שימוש והחריג הוא ויתור מפורש.
ב. תקופת ההרחקה: נקבע כי כאשר בן זוג מורחק מדירת המגורים מכוח צו, נקודת המוצא היא שאינו זכאי לדמי שימוש בתקופת ההרחקה, אלא אם הוכח שהצו הושג שלא בצדק. מאחר שלא נוהל הליך לבחינת נסיבות האירוע, יש להניח שמדובר באירוע שחייב הפרדה בין הצדדים, ולכן אין לחייב את האישה בדמי שימוש בגין תקופה זו.
ג. התקופה שלאחר ההרחקה: בית המשפט קבע כי האיש לא הציג ראיה לכך שביקש לשוב ולהתגורר בבית וכי האישה מנעה זאת ממנו, וכי מראש החליט להימנע ממגורים משותפים. עם זאת, האישה הודתה בעדותה כי מגורים משותפים מחודש ספטמבר ואילך לא היו ריאליים, והודאה זו עשויה לתמוך בטענה שהתקיימה מניעה ממשית. בנסיבות העניין, הימנעותו של האיש מחזרה לבית הייתה תגובה סבירה לסכסוך ולעימותים, ולא בחירה חופשית שאינה קשורה להתנהלות האישה. באיזון בין היעדר הוכחה לניסיון לשוב לבית לבין ההסבר המניח את הדעת לחשש מחזרה, נדחתה התביעה עד למחצית התקופה שבין תום צו ההרחקה לגירושין, והחיוב נקבע ממועד זה.
ד. ההסכמות בבית הדין הרבני: נקבע כי הסכמות הצדדים בבית הדין הרבני אינן מאיינות את סמכות בית המשפט להכריע במחלוקת, ולכל היותר נקבע בהן שהאיש לא יוכל לסמוך על הדין היבש. במקרה זה הוכח שהיה סביר מצד האיש להחליט שהצדדים ימנעו מהמשך מגורים משותפים, ובהתנהלותו לא היה ויתור על זכאותו לדמי שימוש.
חלק ב - סעדים והכרעות נוספות
דמי שימוש מיום העזיבה ועד תום תקופת צו ההרחקה: התביעה נדחתה
דמי שימוש מתום צו ההרחקה ועד מחצית התקופה שעד לגירושין (12.12.25 לערך): התביעה נדחתה
דמי שימוש לתשלום: האישה תשלם דמי שימוש בעבור חלקו של האיש בנכס מ-12.12.25 לערך ועד עזיבתה את הנכס או רכישת חלקו כדין, וממועד הגירושין (23.02.26) היא ממשיכה להיות מחויבת בהם
גובה דמי השימוש: בסכום שנקבע על ידי השמאי; פסיקתא המסכמת את הסכומים תוגש לחתימה
הוצאות: האישה תישא בהוצאות ההליך בסכום של 5,000 ש"ח
לעיון בתחום: חלוקת רכוש
הערה: זהו סיכום תמציתי בלבד ואינו תחליף לעיון בנוסח המלא; ייתכנו אי-דיוקים. מספר התיק מצוין לעיל, והנוסח המלא והמחייב מצוי במקור.