אימוץ ילדים בישראל מוסדר בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, והוא נעשה על פי צו של בית המשפט לענייני משפחה, שהוא בית המשפט המוסמך לפי סעיף 26(א) לחוק. ההליך מלווה על ידי השירות למען הילד שבמשרד הרווחה, ומטרתו המרכזית היא טובת הילד. אימוץ אפשרי רק במי שטרם מלאו לו 18 שנים, כאמור בסעיף 2 לחוק, והוא יוצר קשר משפטי מלא של הורה וילד בין המאמץ למאומץ. בפועל קיימים כמה מסלולים, ובהם אימוץ ילד שאינו קשור למאמץ ואימוץ ילדו של בן הזוג.
תנאי המאמץ והזכאות לאמץ
החוק קובע כמה תנאים לזהות המאמץ. סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים קובע כי ככלל אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד, אך הוא מאפשר לבית המשפט ליתן צו אימוץ גם למאמץ יחיד בנסיבות מסוימות, למשל כאשר בן הזוג הוא הורה המאומץ. בצד זה מציב סעיף 4 לחוק דרישת הפרש גילים: אין מאמץ אלא מי שגדול מן המאומץ בלפחות 18 שנים. לצד כלל זה נקבע חריג, ולפיו כאשר בן זוגו של המאמץ הוא הורה המאומץ, או אימץ אותו קודם לכן, רשאי בית המשפט ליתן צו אימוץ אף כשאין הפרש גילים זה. מעבר לתנאים הפורמליים בודק השירות למען הילד את התאמת המבקשים מבחינת מסוגלות הורית, מצב בריאותי, יציבות ויכולת לספק לילד סביבה מיטיבה. בית המשפט אינו כבול רק לתנאים הטכניים, ושיקול הדעת המנחה אותו לאורך כל ההליך הוא טובת הילד המסוים העומד בפניו.
הכרזת ילד כבר-אימוץ
ילד נמסר לאימוץ בדרך כלל בהסכמת הוריו הביולוגיים, אך כאשר אין הסכמה כזו נדרשת פנייה לבית המשפט. סעיף 13(א) לחוק אימוץ ילדים מאפשר לבית המשפט להכריז על ילד כבר-אימוץ גם בהעדר הסכמת הורה, אם נוכח כי מתקיימת אחת מן העילות המנויות בו. בין העילות נכללים מצבים שבהם לא ניתן לאתר את ההורה, מצבים של נטישת הילד או הימנעות מקיום קשר וטיפול במשך תקופה ממושכת, וכן מצב שבו ההורה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין חרף סיוע כספי וטיפולי סביר. ההכרזה על ילד כבר-אימוץ היא שלב משפטי כבד משקל, משום שהיא מנתקת את הקשר המשפטי בין הילד להוריו, ולכן בתי המשפט נוהגים בה בזהירות רבה ורואים בה אמצעי אחרון. השירות למען הילד נדרש להציג בפני ההורה חלופות לגידול הילד, לרבות סיוע רווחתי, בטרם ננקט צעד של אימוץ.
סוגי האימוץ וההליך בבית המשפט
נהוג להבחין בין אימוץ סגור, שבו אין קשר בין המשפחה הביולוגית למשפחה המאמצת וזהות הצדדים חסויה, לבין אימוץ פתוח, שבו נשמר קשר מסוים או מידע בין המשפחות, בהתאם לטובת הילד ולנסיבות. מסלול נפרד ושכיח הוא אימוץ ילדו של בן הזוג, שבו בן זוג מאמץ את ילדו הביולוגי של בן זוגו. גם במסלול זה נדרש צו של בית המשפט לענייני משפחה, אך כאמור החוק מקל בו בדרישת הפרש הגילים. מבחינת ההליך, לפני מתן צו אימוץ נבחנת התאמת המשפחה, ולפי סעיף 6 לחוק לא ייתן בית המשפט צו אימוץ אלא אם היה המאומץ סמוך על שולחן המאמץ לפחות שישה חודשים, תקופה המשמשת מעין תקופת מבחן להתערות הילד במשפחה. עם מתן הצו נכנס לתוקפו סעיף 16 לחוק, הקובע כי האימוץ יוצר בין המאמץ למאומץ את החובות והזכויות הקיימות בין הורים לילדיהם. משמעות הדבר היא שינוי מעמדו של הילד לכל דבר ועניין, לרבות בעניין שם, מזונות וירושה.
שאלות נפוצות
מהו הגיל המרבי של ילד שניתן לאמץ?
לפי סעיף 2 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, אין אימוץ אלא באדם שלא מלאו לו 18 שנים. כלומר, ההליך חל על מי שהוא קטין בעת האימוץ.
מהו הפרש הגילים הנדרש בין המאמץ למאומץ?
סעיף 4 לחוק קובע כי המאמץ צריך להיות גדול מן המאומץ בלפחות 18 שנים. קיים חריג לכך כאשר בן זוגו של המאמץ הוא הורה הילד, ובמקרה זה רשאי בית המשפט ליתן צו אימוץ גם ללא הפרש גילים זה.
מתי ניתן לאמץ ילד ללא הסכמת הוריו?
ניתן לעשות זאת רק לאחר שבית המשפט מכריז על הילד כבר-אימוץ. סעיף 13(א) לחוק מונה את העילות לכך, בהן העדר יכולת לאתר הורה, נטישה, או חוסר מסוגלות של ההורה לדאוג לילד ללא סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין.
כמה זמן הילד צריך להיות אצל המאמצים לפני מתן הצו?
לפי סעיף 6 לחוק, בית המשפט לא ייתן צו אימוץ אלא אם היה הילד סמוך על שולחן המאמץ לפחות שישה חודשים. תקופה זו מאפשרת לבחון את השתלבות הילד במשפחה המאמצת.
אימוץ ילדים הוא הליך משפטי מורכב הכולל בדיקה של השירות למען הילד ופיקוח של בית המשפט לענייני משפחה, כאשר טובת הילד עומדת במרכזו. הכרת התנאים שבחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, ובהם דרישות הזכאות, עילות ההכרזה על ילד כבר-אימוץ ותקופת המבחן, מסייעת להבין את השלבים השונים ואת מעמדו המשפטי של הילד עם השלמת האימוץ.