נפילה במדרכה: אחריות הרשות המקומית למפגע

מי שנפל בגלל מדרכה שבורה, בור בכביש או הפרש גובה בשביל של גן ציבורי, יכול לתבוע את הרשות המקומית בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הרשות חבה חובת זהירות כלפי הציבור המשתמש בשטחים הציבוריים שבתחומה, ובית המשפט בוחן אם המפגע היה מסוכן, אם הרשות הייתה צריכה לתקן או לסמן אותו, ואם גם הנפגע עצמו תרם לנפילה.

חובת הזהירות של הרשות המקומית כלפי הולכי רגל

הבסיס לאחריות הוא עוולת הרשלנות. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע שהתרשלות היא מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או הימנעות ממעשה שאדם סביר ונבון היה עושה. לפי סעיף 36 לפקודה, החובה מוטלת כלפי כל אדם, כל אימת שאדם סביר צריך היה לראות מראש שהוא עלול להיפגע ממעשה או ממחדל.

רשות מקומית שאחראית לתחזוקת מדרכות, שבילים וגנים ציבוריים צפויה לדעת שאלפי אנשים עוברים בהם מדי יום, ולכן נקבע בפסיקה שהיא חבה כלפיהם חובת זהירות. השאלה בכל תיק היא אם הרשות הפרה את החובה באותו מקרה: האם המפגע היה קיים, האם היה מסוכן, והאם צעד סביר של תיקון, גידור או סימון היה מונע את הנפילה. עירייה ומועצה מקומית נתבעות לעיתים קרובות יחד עם חברת הביטוח שלהן.

מתי פגם במרחב הציבורי הוא "מפגע"

לא כל אי-סדירות בשטח מקימה אחריות. בתי המשפט מבחינים בין פגם זניח שאדם סביר אמור להתמודד איתו לבין מפגע שיוצר סיכון ממשי. הם בוחנים את מידות הפגם, את מיקומו, את התאורה במקום ואת הציפייה הסבירה של הולך רגל באותו מקום.

מן הפסיקה: באחריות עירייה לנפילה עקב מפגע בשביל בגן ציבורי קבע בית המשפט שהפרש גבהים של כ-7 ס"מ בין שביל הליכה למשטח האדמה, בסמוך למפגש שבילים, אינו "מפגע של מה בכך", ושהעירייה הפרה את חובתה משלא מילאה את ההפרש ולא סימנה אותו. בית המשפט העדיף את חוות דעת מומחה התובעת, לאחר שמומחה הנתבעות הודה שלא בדק את נקודת הנפילה עצמה. הטענה לתאורה לקויה לא הוכחה.

באחריות רשות מקומית לנזק גוף מנפילה על מדרכה נקבע שמדרכה שהייתה עשויה משטח עפר רווי אבנים וחסרה אבני שפה, בצירוף תאורה ירודה, יצרה סיכון ממשי שהמועצה הייתה צריכה למנוע.

הוכחת הנפילה ונסיבותיה

הנטל להוכיח שהנפילה אירעה במקום הנטען ובגלל המפגע מוטל על הנפגע, ברמה של מאזן ההסתברויות. רשויות נוהגות להכחיש את עצם התאונה, להצביע על סתירות בגרסאות ולטעון שהנפילה נגרמה ממצבו הרפואי של הנפגע או מתנועה לא נכונה שלו.

בתיק המדרכה כפרו הנתבעות בהתרחשות התאונה והצביעו על סתירות לכאורה בעדויות לגבי מיקום הנפילה. בית המשפט נתן אמון בגרסת התובע, וקבע שאי-הדיוקים נבעו מריבוי תמונות שצולמו מזוויות ובזמנים שונים, ושהרישום הרפואי הראשוני לא סתר את גרסתו. תצלומי המקום, עדי ראייה, הרישום הרפואי הראשון וחוות דעת מומחה הם בדרך כלל הראיות שמכריעות את המחלוקת העובדתית, לכאן או לכאן.

אשם תורם של הנפגע

גם כאשר הרשות אחראית, הפיצוי עשוי להיות מופחת. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין קובע שכאשר הנזק נגרם מקצתו באשמת הניזוק, התביעה אינה נכשלת, אך הפיצויים מופחתים בשיעור שבית המשפט מוצא לנכון ולצודק בהתחשב במידת אחריותו של התובע. לפי סעיף 68(ב), בית המשפט רושם גם את סך הפיצויים שהיו נפסקים אילולא אשמו של התובע.

בתיק המדרכה יוחס לתובע אשם תורם של 20%, משום שהכיר היטב את המקום על מגרעותיו והיה עליו לנקוט משנה זהירות כשהלך שם בלילה. הנזק נקבע ב-158,000 ₪ והפיצוי נטו עמד על 126,400 ₪. בתיק הגן הציבורי יוחס לתובעת אשם תורם של 15%, לאחר שרגלה ירדה מעט מהשביל, אך בית המשפט קבע שאשמת העירייה, שהותירה מפגע מסוכן במרחב הציבורי, חמורה בהרבה. הנזק נקבע ב-562,168 ₪ והפיצוי לתשלום לאחר ההפחתה עמד על 477,842 ₪.

מתי מתיישנת התביעה

לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע מאיזה יום היא נמנית: כאשר עילת התובענה היא נזק שנגרם ממעשה או ממחדל, מהיום שבו אירע הנזק, ואם לא נתגלה באותו יום, מהיום שבו נתגלה, ובלבד שהתובענה מתיישנת אם לא הוגשה בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

שאלות נפוצות

את מי תובעים על נפילה במדרכה?

בדרך כלל את הרשות המקומית שבתחומה נמצאת המדרכה, ולעיתים קרובות גם את חברת הביטוח שלה, כפי שהיה בתיק הגן הציבורי. זהות הנתבעים נקבעת לפי השאלה מי החזיק בשטח ומי היה אחראי לתחזוקתו.

האם כל בור או סדק מזכה בפיצוי?

לא. בית המשפט מבחין בין פגם זניח לבין מפגע שיוצר סיכון ממשי. נבחנים גודל הפגם, מיקומו, התאורה ומה היה צפוי מהולך רגל סביר. בתיק הגן הציבורי נקבע שהפרש גבהים של כ-7 ס"מ אינו זניח.

אם הכרתי את המקום, האם התביעה תידחה?

לא בהכרח. היכרות עם המקום יכולה להוביל לייחוס אשם תורם ולהפחתת הפיצוי, כפי שנקבע בתיק המדרכה בשיעור של 20%, אך אינה שוללת את אחריות הרשות.

אילו ראיות בית המשפט בוחן?

תצלומים של המפגע ושל מקום הנפילה, עדויות של עדי ראייה, הרישום הרפואי הראשון וחוות דעת של מומחים, הן לעניין המפגע והן לעניין הנזק הרפואי. התאמה בין הראיות האלה היא שמבססת את הגרסה או מחלישה אותה.

כמה זמן יש להגיש תביעה?

שבע שנים לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, מהמועד שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. בנזק שהתגלה באיחור חלה תקרה של עשר שנים מיום אירוע הנזק.

תביעה נגד רשות מקומית בשל נפילה נעה תמיד בין שני קטבים: חובתה של הרשות לשמור על מרחב ציבורי בטוח, וזהירות שמצופה מכל הולך רגל. מבחני הפסיקה, גודל המפגע, הצפיות שלו והתנהגות הנפגע, הם שקובעים היכן עובר הקו בכל מקרה.