התובעות, בעלות מותגי לבוש ומשווקותיהם בישראל, תבעו את הנתבע בגין ייבוא פרטי לבוש מזויפים הנושאים את סימני המסחר שלהן, ובית המשפט הכריע בשתי תביעות מאוחדות.
פסק דין
פרטי הערכאה
פסק דין בת"א 58389-06-24 DSQUARED2 Trademarks Limited ואח' נ' יעקבי ואח' (מאוחד עם ת"א 55750-06-24). בית משפט השלום בהרצלייה, כבוד השופט דוד יצחק. פסק הדין ניתן ביום י' חשוון תשפ"ז, 21 אוקטובר 2026.
טענות הצדדים
התובעות, בעלות מותגי לבוש ומשווקותיהם בישראל, טענו כי הנתבע ייבא פרטי לבוש מזויפים הנושאים את סימני המסחר שלהן. בהקשר זה נתפסו על ידי אגף המכס 7,367 פרטי לבוש בתביעה הראשונה ו-1,298 פרטי לבוש בתביעה השנייה. לטענתן, כל מסמכי הייבוא רשומים על שם הנתבע, ולכן הוא האחראי להפרה. הטענה כי הטובין שייכים לסוחר פלסטיני שנפטר היא, לדבריהן, מומצאת ולא הוכחה. התובעות ביקשו פיצוי כספי של 300,000 ₪ בתביעה הראשונה ושל 100,000 ₪ בתביעה השנייה, וכן צו עשה להשמדת הטובין וצו מניעה קבוע. הן ביססו את תביעתן על הפרת סימני מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות (בתביעה השנייה בלבד). הנתבע טען כי הטובין מעולם לא היו בבעלותו או בחזקתו, וכי הם שייכים לסוחר הפלסטיני. לדבריו, הסוחר חתם על הצהרת בעלות ועל הסכמי פשרה עם בעלי מותגים אחרים באותו משלוח. עוד טען כי הוא עוסק בבגדי גברים בלבד, וכי הטובין עוכבו במכס לפני שווקו, ולכן לא התגבשה גניבת עין ולא נגרם נזק. לטענתו, חוק עשיית עושר ולא במשפט אינו חל, והתובעות פעלו בחוסר תום לב. הנתבע הסכים לצו המניעה ולהשמדת הטובין.
השאלה המשפטית
האם הנתבע, שהטובין המזויפים יובאו על שמו, אחראי לייבואם, והאם הוא חב בפיצוי בגין הפרת סימני מסחר וגניבת עין, אף שהטובין נתפסו על ידי אגף המכס בטרם שווקו.
מה נקבע
חלק א - נימוקי ההכרעה
בית המשפט קיבל את התביעות בחלקן מהנימוקים הבאים:
1. בית המשפט קבע כי הנתבע, שמסמכי הייבוא רשומים על שמו, לא הרים את הנטל להוכיח שהטובין שייכים לאחר. הוא לא מסר גרסה עובדתית ולא התייצב, ועדות עמיל המכס לא כיסתה עובדות שבידיעתו הבלעדית. הימנעותו נזקפה לחובתו לפי ע"א 548/78.
2. בית המשפט קבע כי עדות עמיל המכס הייתה בלתי עקבית, וכי לא הוגשו הזמנות ואישורי תשלום שלא הייתה מניעה להגישם. אי-הגשתם הקימה חזקה לחובת הנתבע.
3. בית המשפט קבע כי הטענה בדבר מצבו הקוגניטיבי של הנתבע לא נתמכה במסמך רפואי. למעלה מן הצורך, גם אילו לא היה כשיר, לא הוסבר מדוע לא הוגשו המסמכים.
4. לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, די בחשש להטעיית הציבור. בית המשפט קבע כי אין צורך בשיווק בפועל, ותפיסת הטובין במכס אינה שוללת את העוולה.
5. לפי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, נדרש נזק שיוכח. בית המשפט קבע כי די בגניבת עין, והפיצוי נקבע בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, כרף עליון.
חלק ב - סעדים והכרעות נוספות
פיצוי בתביעה הראשונה: 100,000 ₪ לתובעות
פיצוי בתביעה השנייה: 55,000 ₪ לתובעות
הוצאות בתביעה הראשונה: 30,000 ₪
הוצאות בתביעה השנייה: 20,000 ₪
צו להשמדת הטובין: ניתן, והנתבע יישא בהוצאות האחסנה וההשמדה
צו מניעה קבוע: ניתן
עשיית עושר ולא במשפט: נדחתה, כי הטובין נתפסו ולא נמכרו ולכן לא הייתה התעשרות
רשלנות (בתביעה השנייה): נדחתה, כי לא הובאה ראיה לנזק
לעיון בתחום: משפט אזרחי ומסחרי
הערה: זהו סיכום תמציתי בלבד ואינו תחליף לעיון בנוסח המלא; ייתכנו אי-דיוקים. מספר התיק מצוין לעיל, והנוסח המלא והמחייב מצוי במקור.